כולם תורמים את חלקם – פורים

"משנכנס אדר, מרבים בשמחה". חודשי אדר וניסן הם החודשים השמחים ביותר בכל השנה, משום שבהם אנו חוגגים את חג הפורים ואת חג הפסח. חגים אלו מביאים לשמחה מיוחדת; פורים ופסח מגלמים את נצחון הטוב על הרע, בעבר ובעתיד.
ניצחון מסוג זה מושלם מכל הבחינות. בשר ודם יש ביכולתו להכניע את אויבו בכח הזרוע, יכול הוא גם לשעבד אותו לצרכיו או להשמידו. ניצחון מסוג זה מהול בעצב, משום שהבריות סובלים ממנו. לעומת זאת, נצחונו של הטוב על הרע מתייחד בכך, שהרע בעצמו מוכיח את אפסותו ואת חוסר האונים שלו. הוא אינו מנוצח, אלא מתבטל מכח עצמו, ובכך גם יתרום את חלקו לגילוי כבוד שמים; לכן שמחת הניצחון היא מושלמת.
Continue reading "כולם תורמים את חלקם – פורים"

משנכנס אדר מרבים בשמחה

משמגיע חודש אדר קמה וניצבת לפני כל יהודי הוראה חד משמעית הקובעת: "משכנס אדר מרבים בשמחה" (מסכת תענית דף כ"ט, א'). הבא לקיים צו זה עומד כמשתומם. להרבות בשמחה, מה טוב ומה נעים! אך כיצד מגיעים לכך? הן זה בדיוק מה שחסר לנו ואנו תרים כל ימינו אחריו. כלום להיות שרוי בשמחה הוא עניין של מה בכך, עד שניתן לצוות עליו, כאילו היה הדבר כרוך רק בלחיצה על מתג מסויים ותו לא?
Continue reading "משנכנס אדר מרבים בשמחה"

עשרת בני המן

מה כבר יש לספר על עשרת בני המן? הכל ידוע. הם היו הבנים של המן, ובסוף תלו אותם. אבל מסתבר שזה לא כל הספור.

במגילה מוזכר שהיהודים שנאספו להכות באויביהם, הרגו בשושן הבירה את עשרת בני המן המופיעים שם בשמותיהם. מדוע אם כן, מתחננת אסתר לפני המלך אחשורוש לאחר מכן שיתלו את עשרת בני המן?

מדוע צריך היה להרוג אותם פעמיים?

Continue reading "עשרת בני המן"

מגילת אסתר – פרק ד

(א) וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה:
(ב) וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק:
(ג) וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים:
(ד) ותבואינה וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל:
(ה) וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה:
(ו) וַיֵּצֵא הֲתָךְ אֶל מָרְדֳּכָי אֶל רְחוֹב הָעִיר אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ:
(ז) וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ ביהודיים בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם:
(ח) וְאֶת פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב הַדָּת אֲשֶׁר נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם נָתַן לוֹ לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ:
(ט) וַיָּבוֹא הֲתָךְ וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר אֵת דִּבְרֵי מָרְדֳּכָי:
(י) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ וַתְּצַוֵּהוּ אֶל מָרְדֳּכָי:
(יא) כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם:
(יב) וַיַּגִּידוּ לְמָרְדֳּכָי אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר: פ
(יג) וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים:
(יד) כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת:
(טו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי:
(טז) לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי:
(יז) וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר: ס

פורים, חג האחדות היהודית

כמו לכל חג, גם לחג הפורים יש מצוות מיוחדות משלו. המצוה הראשונה והעיקרית היא קריאת המגילה, שמטרתה לפרסם את הנס שאירע עם נפילת המן צורר היהודים. חכמינו הוסיפו שלש מצוות שיש לקיימן ביום זה: עריכת סעודת פורים, מתנות לאביונים ומשלוח מנות (בה כל אחד שולח לחבירו תשורה המכילה לפחות שני סוגי מאכלים). לסעודה בה אנו מודים לה' על חסדו. קיים קשר ברור לחג; אך לכאורה, לא מובן מהו הקשר של מתנות לאביונים ומשלוח מנות למאורעות חג הפורים.
במגילת אסתר מסופר כיצד שיכנע המן – לאחר שעלה לגדולה ונעשה "ראש השרים" – את המלך אחשוורוש לגזור גזרת השמדה על כל היהודים: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים … ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם". המן הדגיש את העובדה שעם ישראל הינו עם "מפוזר ומפורד". המן הכיר את סוד כושר ההישרדות של עם ישראל, את האחדות וביקש לרמוז לאחשוורוש, שכעת האחדות היהודית נחלשה, מאחר שהם מפורדים בין העמים, ועתה הגיעה שעת הכושר להוריד אחת ולתמיד את העם היהודי מבימת ההיסטוריה.
היה ב-פורים, חג האחדות היהודית.

"משנכנס אדר מרבים בשמחה"

משמגיע חודש אדר קמה וניצבת לפני כל יהודי הוראה חד משמעית הקובעת: "משכנס אדר מרבים בשמחה" (מסכת תענית דף כ"ט, א'). הבא לקיים צו זה עומד כמשתומם. להרבות בשמחה, מה טוב ומה נעים! אך כיצד מגיעים לכך? הן זה בדיוק מה שחסר לנו ואנו תרים כל ימינו אחריו. כלום להיות שרוי בשמחה הוא עניין של מה בכך, עד שניתן לצוות עליו, כאילו היה הדבר כרוך רק בלחיצה על מתג מסויים ותו לא?
אמנם ישנם מומחי הרקדה, בדחנים מקצועיים, מוסיקאים וכיוצא באלו, שתפקידם להרקיד ו"לעשות שמח". אך אין זה אלא תחליף מלאכותי לשמחת אמת. אדרבה, במקום בו פוסקת השמחה, שם מתחילים "לעשות שמח". הביטוי "עשיית שמחה" כמוהו כהודאה מלאה בעובדת הכשלון להגיע לשמחה פנימית ואמיתית. אם כן, ניצבת על עומדה התמיהה: כיצד מרבים בשמחה?
היה ב-"משנכנס אדר מרבים בשמחה".

מגילת אסתר – פרק ג

(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ:
(ב) וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה:
(ג) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לְמָרְדֳּכָי מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ:
(ד) וַיְהִי באמרם כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם וַיַּגִּידוּ לְהָמָן לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי:
Continue reading "מגילת אסתר – פרק ג"

מגילת אסתר – פרק ב

(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אַחֲשְׁוֵרוֹשׁ זָכַר אֶת וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ:
(ב) וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו יְבַקְשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה:
(ג) וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים אֶל יַד הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וְנָתוֹן תַּמְרוּקֵיהֶן:
Continue reading "מגילת אסתר – פרק ב"

מגילת אסתר פרק א

(א) וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה:
(ב) בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה:
(ג) בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו:
(ד) בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם:
(ה) וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ: Continue reading "מגילת אסתר פרק א"