משמגיע חודש אדר קמה וניצבת לפני כל יהודי הוראה חד משמעית הקובעת: "משכנס אדר מרבים בשמחה" (מסכת תענית דף כ"ט, א'). הבא לקיים צו זה עומד כמשתומם. להרבות בשמחה, מה טוב ומה נעים! אך כיצד מגיעים לכך? הן זה בדיוק מה שחסר לנו ואנו תרים כל ימינו אחריו. כלום להיות שרוי בשמחה הוא עניין של מה בכך, עד שניתן לצוות עליו, כאילו היה הדבר כרוך רק בלחיצה על מתג מסויים ותו לא?
אמנם ישנם מומחי הרקדה, בדחנים מקצועיים, מוסיקאים וכיוצא באלו, שתפקידם להרקיד ו"לעשות שמח". אך אין זה אלא תחליף מלאכותי לשמחת אמת. אדרבה, במקום בו פוסקת השמחה, שם מתחילים "לעשות שמח". הביטוי "עשיית שמחה" כמוהו כהודאה מלאה בעובדת הכשלון להגיע לשמחה פנימית ואמיתית. אם כן, ניצבת על עומדה התמיהה: כיצד מרבים בשמחה?
שורשם של הדברים מתגלה בחדירה לנבכי נפש האדם. ההתבוננות מלמדת כי מעמד מכובד, נכסים מרובים והישגים כלכליים אינם בהכרח ערובה לשמחה ואושר. אדרבה, לא פעם הם עצמם מובילים לעצבנות ועצב.
דוגמה קלאסית לכך היא דמותו של המן האגגי המתואר במגילת אסתר במלוא הדרו. משופע בעושר ובנכסים, עד שעשרת אלפים ככר כסף הם עניין של מה בכך עבורו. גם למעמד רם הגיע והכל רוחשים לו כבוד. משפחתו אף היא עניפה והוא מתגאה בה. למרות הכל הוא מודיע בגילוי לב לנוכח העובדה שמרדכי אינו משתחווה לו: "וכל זה אינו שווה לי…" (אסתר ה', י"ג). יחיד מול רבים, יחיד שלא השתחווה לו, טרף את כל מהלך הצלחתו… דוגמה "המנית" זו הינה אות ברורה לכך שאת השמחה יש לחפש במחוזות אחרים.
מה שמסוגל לגרום לשמחת אמת הוא רק הנדיבות ורצון הלב לתת ולהעניק. כאשר אדם זוכה להיגמל מרדיפתו אחר הישגים חומריים, הוא נטהר מחיידקי האנוכיות יוצרי העצב והעצבנות, ונעשה שמח באמת, כאותם אלו שנאמר עליהם: "איזהו עשיר? השמח בחלקו".
כל שמחה אחרת על פי רוב היא שטחית, ולפיכך גם עראית וחולפת. רק שמחת הנדיבות הנובעת ממעמקי הנפש, ראויה להיקרא שמחה באמת, ובאמצעותה, כל יישות האדם אומרת שמחה.
היה ב-"משנכנס אדר מרבים בשמחה".