השם "פורים" נקבע על שם הפסוק: "הפיל פור הוא הגורל לפני המן" (אסתר ג', ז'). עוד נאמר: "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור" (אסתר ט', כ"ו). כידוע, השם "פורים" מבטא ומגדיר את שורשם של ימי הפורים.
נשאלת השאלה: במה השם "פורים" מבטא את מהותו של יום זה? לכאורה, הפור שהפיל המן – שנהפך לפורינו – היה רק פרט אחד שנגע לקביעת תאריך הביצוע של הגזירה על היהודים. המן לא רצה לקבוע בעצמו את התאריך, בו התכונן להרוג את היהודים, לכן הטיל זאת על הגורל שהכריע בבחירת התאריך. הגורל היה איפוא רק פרט שולי ממאורעות הימים הללו. מן הראוי להבין מדוע נקבע שמו של היום "פורים", דוקא על שם פרט שולי זה?
כמו כן, עלינו להבין נקודה נוספת: באם שמו של היום נקרא על שם הפור שהפיל המן, מן הראוי היה לקרוא לו "פור", ולא "פורים" – לשון רבים?
ברובם של הדברים, האדם מכריע בבחירתו כיצד לפעול על פי ראות עיניו והבנת שכלו, אולם מצויים דברים שאדם מתקשה להגיע בהם לכלל החלטה מסיבה כלשהי, והוא מכריע על פי גורל. מובן, שהכרעה זו של הגורל אינה באה מצד בחירתו של האדם, אלא באה מלמעלה, על פי המזל. ואמנם, גם בענייני קודש השתמשו בגורל, כגון: שני השעירים ביום הכיפורים – מצוותם שיהיו שווים במראה, בקומה ועוד (יומא דף פ"ו ע"א). הגורל הכריע איזה שעיר קרב לה' ואיזה שעיר משתלח לעזאזל. גם חלוקת ארץ ישראל היתה על פי הגורל, כפי שנאמר בפסוק: "והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם" (במדבר ל"ג, כ"ד).
אולם לאמיתו של דבר, יש לדעת כיצד לפרש את משמעות הגורל וכיצד להתייחס אליו. ניתן להתבונן על הגורל במבט של אמונה, שהרי הגורל מראה לנו את רצון ה' וההכרעה אינה מסורה בידי האדם כלל. וכך אמנם היה בגורלות השעירים ביום הכיפורים. משמים הוכרע תפקידו של כל שעיר האם להקריבו לה' או לשלוח אותו לעזאזל. גם בגורלות חלוקת הארץ נקבע משמים על פי רצון ה', איזה חלק מהארץ יגיע לכל שבט.
אולם מאידך, אדם שאינו מאמין מביט על הגורל במבט של כפירה; ובמקרה שאינו יודע להכריע לפי שכלו והבנתו, הוא מותיר את ההכרעה לדרך המקרה – המקרה הוא זה שיכריע עבורו את גורלו.
גישתו של המן נבעה מכפירה. וכאשר מסר את ההכרעה לביצוע הגזרה לגורל, לא עשה זאת מתוך אמונה, וכל רצונו היה שהמקרה הוא שיכריע עבורו.
לא רק בהפלת הפור, אלא בכל מאורעות המגילה ניכר מבטו של המן הרואה בכל דבר – מקרה.
לאחר שהמן הכין בעצת יועציו את העץ לתלות את מרדכי, הלך המן אל המלך אחשורוש לבקש רשות לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו. בלילה זה סיבבה ההשגחה העליונה שנדדה שנתו של המלך, וקראו לפניו את דברי הימים, ובדיוק קראו לפני המלך את מעשה בגתן ותרש, מעשה בו הציל מרדכי את המלך מאלו שזממו להרגו. בדיוק באותה שעה הסתובב המן בחצר המלך, והמלך שאל את המן – אשר מטרת בואו היתה לבקש רשות לתלות את מרדכי – מה לעשות יקר וגדולה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו? בסופו של דבר, המלך מצווה על המן – אשר גידלו המלך על כל השרים – לעשות יקר וגדולה למרדכי ולהרכיבו על הסוס ברחובות העיר. כל המאורעות הללו הינם מופלאים, זימון מקרים נדיר ביותר.
אולם מה היתה תגובתו של המן על מאורעות אלו? "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו" (אסתר ו', י"ג) – ארע מקרה. המן לא התפעל מהשגחה פרטית זו, ולא ראה בכל אלו עונש משמים על רשעתו, אלא רק צירופי מקרים בלבד – מקרה ועוד מקרה, שאינם בתחום שליטתו. הגדרתו של מרדכי על המן היא: "בן בנו של קרהו" – אף מאורע אינו מאיר את עיניו לראות את השגחת ה', בכל דבר הוא מבחין רק ב"מקרה". כאשר הוא מצליח – המקרה נתון לשליטתו, וכשאינו מצליח – אינו חש באשמה כלל, שכן מדובר במקרה שאינו בתחום שליטתו.
זוהי סגולת פורים המיוחדת. ההנהגה העליונה היתה עטופה בתוך הסתר הגלות. ולא היתה ניכרת כל חריגה ממהלך הנהגת הבריאה. יתירה מזו, אף הטבע עצמו שימש כדי להראות ולהוכיח שמסובב סיבות הטבע משתמש בטבע עצמו להוציא לפועל את רצונו. בהנהגה זו ניכר שלטון הבורא על הטבע, מעבר לבשאר המועדים בהם היתה הנהגה נסית ניכרת ביתר שאת מפורים.
היה ב-הנהגה נסית בתוככי הטבע.